המסתיַהֶד

(טיוטא לנאום בפני חברי ועדת הצל"שים של הקהילה האלטרנטיבית)

בימים אלו אני משאיר את התספורת המוזרה בבית, את החולצות עם המסרים הפוליטיים הקיצוניים, את הזהות הבי-סקסואלית, את סגנון הדיבור הלא-גברי.

אוי, כמה אני מקנא במסתערבים של צה"ל! להם יש מטרה מוגדרת ופקודות שלפיהן הם יודעים בדיוק מה לעשות, ויש להם יחידה גדולה ומגובשת עם גאוות יחידה ותחושת מטרה משותפת. הסיבות להיות מסתייהד יכולות להיות רבות. למשל: מסגרת חברתית מסויימת (למשל מקום עבודה) שבה אין לך כוח לדבר עם אנשים ואתה לא רוצה שיטרידו אותך בשאלות. למשל: רצון להעביר בפני קהל (בדוכן הסברה), או בחברה מסויימת (כיתה באוניברסיטה), שהדעות שלהם קונצנסואליות-להחריד, מסר ספציפי (למשל צמחונות). כשאתה יודע שתאבד את תשומת הלב של הבןאדם אם תדבר איתו כשאתה לובש חצאית (יהיו מי שיטענו שאי אפשר להעביר מסר אחד במנותק ממסרים אחרים, שמתבטאים למשל בצורת לבוש, אבל זה לויכוח במקום אחר). למשל: לנעול את הנעליים לפני שאני עולה לאוטובוס עם הכלבה שאיתי, כי אז פחות סיכוי שהנהג יתעקש שאני אשים לה מחסום. כנראה שאם הבןאדם נתפס בעיניהם כזרוק ומלוכלך הם יותר חושבים על החיה כיצור מלוכלך שאוכל מהרצפה ולא מתקלח, וצריך להגן על החברה האנושית הנקיה מפניו.

להיות מסתייהד זה לשחק אותה כאילו את נורמלית. להתחפש לדגם נורמלי של היצור ממין אדם בחברה המקומית. המשימה היא, אגיד זאת שוב, הרבה יותר קשה ממשימתם של המסתערבים של הצבא. יש לשער שהתרבות ביחידות המובחרות הרצחניות של הצבא, כמו דובדבן, לא שונה בהרבה מהתרבות בקרב הלוחמים של החמאס או הפתח. סכ"ה צריך ללמוד ערבית ולהתבטא נגד מדינת ישראל. לוּ רק ניתן לי להיות הדובדבן בקצפת של צה"ל, ולא המנגו הרקוב בדמסטר של הקהילה האלטרנטיבית! כמסתייהד אני צריך להתחפש גם ליהודי, גם לגבר, גם לאיש משפחה, גם לאדם מבוגר...

כבוד המפקד, חיילי המחתרת, אני רוצה לספר לכם על הפעילות שעשיתי, על ההצלחות והכשלונות שלי, ומקווה שתמצאו אותי ראוי לצל"ש. תוכלו לראות שמילאתי את משימתי להיכנס אל בין שורות האוייב ולאסוף מידע על תרבותו ועל דרכי התנהגותו, מידע חיוני ליחידות המודיעין שלנו ועל מנת להדריך מרגלים עתידיים באשר להתנהגות ולתחפושת הנכונות, מילאתי אותה גם אם לא תמיד בהצלחה, עדיין בכוונה רבה.

אתמול אחד האנשים שעובדים איתי טען שצריך "לטפל" בערבים כי "כולם רוצים להרוג אותך" ובמקום להגיד לו "יחי החזית העממית" אמרתי לו ש"אי אפשר להכליל". מההיכרות שלי עם המנטליות של היהודים למדתי שהבעת תמיכה בהרג החיילים שלהם , גם סתם מתוך זה שנמאס מהם כבר או מתוך זה שהם אוכלים בשר, מביאה את היהודי למצב פטריוטי-פסיכוזי שלא מאפשר לו להקשיב.

בחצי השנה האחרונה נולדו לשתי האחיות שלי תינוקות. באתי לבקר אותן בבית החולים והשתתפתי בהבעת השימחה הכללית ובאיחולים הלבביים על הולדת שני הפיות הנוספים שעומדים לבזבז את משאבי כדור הארץ, לזהם אותו ולאכול ביצים, חלב ובשר של בעלי חיים שכלואים במשקים מתועשים.

זה נכון, השירות שלי בצבא שלהם היה כישלון. שרדתי בו רק שבוע. עיקר המשימה ביחידת הנח"ל שאליה הפיקוד של הבריגדה שלח אותי לְרַגל היתה להתחפש לגבר. כל התרבות של הבדיחות השוביניסטיות, והכוח והקשיחות הנפשית. אני משער שהנקודה בה התחלתי לעורר חשד היתה ב"תירגולת הכוסיות" שיחידת הנח"ל "שלי" פיתחה במהירות - כל פעם שרואים בעל חיים אנושי ממין נקבה, יש לשרוק ולהודיע "כוסית!". אך אני, אני לא יודע לשרוק ואף פעם לא ידעתי. כך שהפשלה היא של השולחים אותי, שלא לימדו אותי לשרוק.

אתם יודעים (שמעתי שנימה אישית עוזרת להשפיע על חברי ועדת הצל"שים,) כשהייתי בתחילת שנות העֶשרֶה שלי תיפקדתי כמסתייהד בלי לדעת שאני כזה. ניסיתי להיות מקובל בחברה. איך אמרו את זה במלחמת המילים? "אם אתה מרגיש שאתה לא אחד מהם, כנראה שאתה לא אחד מהם". אבל אני לא ידעתי אז שיש אפשרות כזאת, שאני לא אחד מהם. הייתי שונה. אך לא ידעתי שיש עוד אנשים כמוני, שיש קבוצה גדולה של אנשים מוזרים שאליה אני שייך, ובמקרה שמו אותי בין האנשים הנורמליים [האם הם באמת נורמליים או שזה רק מה שהם מראים? האם כל אחת מרגישה שהיא שונה אבל צריכה למלא את הכללים החברתיים, והיא רק צריכה שיגלו לה שכולם כמוה?] אולי אם הייתי יודע כבר אז עליכם הייתי מתפקד טוב יותר, כי הייתי מבין שאני נמצא במשימת ריגול חשובה של "הכר את האוייב" וכך הייתי מתייחס לירידות וההצקות יותר בשיוויון נפש, יודע לא לקחת ללב.

ואחרי הכל, תצטרכו להודות שאני כל כך מוצלח שגם ביניכם אני מצליח להסתוות. כן, אני מתנהג באופן שפוי. לא ממלמל לעצמי דברים מוזרים בקול רם, לא מזיל ריר מהפה (ראיתם את הסרט?) לא מזיז את הראש מצד לצד, מדבר במשפטים עם מבנה דיקדוקי הגיוני, נמצא בשליטה ולא מביע חולשה בציבור, ולא מחבק אנשים שאני לא מכיר. כן, אכן, אני כל כך מוצלח שגם את עצמי הצלחתי להטעות. כל כך נכנסתי לתפקיד שאני כבר לא בטוח, אולי אני שפוי ומבוגר באמת.

כמה עולה לקנות שדות תות לנצח?

או: מה אני מחפש בקבוצת התמיכה לאקטיביסטיות (מחשבות של אחד מאיתנו)

*

Mother the doctor knows something is wrong

cause my body has strange information

he's looked in my eyes and knows I'm not a child

but he doesn't dare ask the right question.

Mother my friends are no longer my friends

and the games we once played have no meaning

I've gone serious and shy and they can't figure why

so they've left me to my own daydreaming.

What price to pay for bad wisdom?

Mother you've taught me the laws are so fine

if I'm good than I will be protected

I've fallen through the crack and there's no getting back

and I'll never trust whoever gets elected.

Mother your eyes have gone suddenly cold

and it wasn't what I was expecting

once I did think that I'd find comfort there

and instead you've gone hard and suspecting.

What price to pay for bad wisdom?

(bad wisdom / Suzanne Vega)

*

"living is easy with eyes closed" שרו הביטלס.

אבל אנחנו בחרנו שלא לעצום עיניים. בחרנו שלא לתת לכאב, למצוקה, לפחד, של כל כך הרבה בני אדם בעולם, ושל בעלי-חיים אחרים, לעבור על ידינו מבלי שנתייחס אליו, מבלי שנתערב, מבלי שנושיט יד וננסה לעצור את זה. חלק מהמאבק שלנו הוא אמנם נגד דיכוי שאנו בעצמינו עוברות – כחלק מקבוצות מופלות (למשל נשים) או פשוט כאינדיבידואליות בתרבות קפיטליסטית וצרכנית. אבל הרבה ממנו הוא נגד דיכוי שאנחנו לא סובלות ממנו בעצמינו, שהיינו יכולות (?) לבחור להתעלם ממנו, כמו שרוב האנשים עושים.

אבל אנחנו בחרנו אחרת. למה? האם בגלל שאנחנו רגישות יותר? טובות-לב יותר? חושבות יותר? מודעות יותר? לא יודע. אולי כל התשובות נכונות. מה שאני יודע לפחות לגבי עצמי, הוא שחלק מהתשובה הוא שהבנתי שהחיים עם עיניים עצומות הם יותר קלים, אבל הם גם יותר שטחיים, פחות מלאים, פחות חיים.

*

אבל מה המחיר שאנו נדרשות לשלם על הbad wisdom שלנו, על הבחירה לפקוח עיניים?[1] כאשר אנחנו מחליטות לנהוג ככה, אנחנו הופכות שותפות לכאב של אלו שאנו נאבקות למענן. עצם המודעות הזאת מכאיבה לנו, כי אנחנו מוותרות על האדישות הנוחה והמגוננת. וזה שהמודעות הזאת הופכת אותנו לאקטיביסטיות פוצע אותנו גם כן – בגלל דברים שעוברים עלינו בפעילות. המודעות והאקטיביזם נותנים לנו הרבה מאוד דברים טובים, ממלאים אותנו, מלמדים אותנו על עצמינו, מהנים לפעמים, מסעירים ומרגשים. אבל הם גם פוצעים. כמובן שלא ניתן להשוות בין הכאב שנגרם לנו לכאב של אלו שאנחנו פועלות למענן, אבל (כמו שכותבת פטריס ג'ונס בfear of feeling) אם לא נטפל במצוקות שלנו זה יפגע בסופו של דבר גם במאבק. אני חושב שברוב שנות האקטיביזם שלי לא ידעתי איך לפעול חכם. התעלמתי מהקשיים והמצוקות שלי במקום לטפל בהם. ולאחר כמה שנים מצאתי את עצמי מתרחק ופועל פחות. מסתבר שדרך הפעילות שלי לא היתה ברת-קיימא (ואני עוד פעלתי באופן חכם יחסית לאנשים אחרים מסביבי, שראיתי אותם מתמוטטים כמו פרות קורסות, ולא רוצים לשמוע עוד אף פעם את המילים "הפגנה" או "משקים מתועשים").

אני חושב, בדיעבד, שההתרחקות הזאת מפעילות היוותה דרך להגן על עצמי מהדרכים בהן פגעתי בעצמי במהלך האקטיביזם שלי. בחרתי (בחירה לא-מודעת, כמובן) להיאטם במידה מסויימת לסבל של אנשים ובעלי-חיים אחרים, אלו שאני לא מכיר אישית. להיות מודע אליו, אבל רק באופן שיכלי, ליצור ניתוק בין המחשבה על מה שקורה בעולם לבין הרגש שזה מעורר בי, שזה היה מעורר בי בעבר.

אנה פרויד עסקה בפסיכואנליזה של מנגנוני הגנה. לפי התאוריה שלה, הפעלתי את המנגנונים של הכחשה (לא לראות סבל שקיים בעולם, לעצום עיניים ולדמיין שמה שאני לא רואה לא קיים) ושל אינטלקטואליזציה (הניתוק בין המחשבה והרגש). מנגנוני ההגנה נועדו לשמור עלינו ממשהו שמפחיד אותנו. אם כן, מה שמפחיד אותי הוא כנראה לחוות מחדש את הכאב שבלהיות מודע, לפתוח את הפצעים הללו. "גיליתי", באיחור קל של 25-30 שנים של חיים, שהביטלס צדקו במשפט שציטטתי בהתחלה.

אבל אני זוכר גם שהחיים ריקים יותר ככה. אני לא יכול לאטום את הרגש שלי, להגביל את עצמי, בתחום אחד בחיים ולצפות שזה לא ישפיע על תחומים אחרים. עצירת הרגשות שלי כלפי הסובלים תוביל בהכרח גם לכך שהיכולת שלי לאהוב ולהתאהב תהיה מוגבלת יותר, היכולת שלי להנות מפרח יפה או שביל מתפתל תהיה פחותה יותר, ואתקשה יותר לרוץ באותם שדות תות לנצח, עליהם הביטלס שרים בשיר הזה.

*

מה שאני מחפש בקבוצת התמיכה לאקטיביסטיות הוא למצוא איך להתמודד עם כל אותם הפצעים שנפצעתי, עם החלקים הכואבים והמציקים של התבונה והמודעות, ולדעת איך אפשר להיפתח לדברים שוב בלי להיפצע מזה כל כך. אני מקווה שאם אלמד את זה, אז להיות-מודע-מחדש, להרגיש-מחדש, לא יהיה בשבילי משהו מפחיד. אוכל להוריד את ההגנות שלי ולחזור לפעול, לחזור לחיות בעולם הזה כחלק נושם ממנו. לתת לעצמי להרגיש.

(כי "כל מה שצריך לעשות זה לקחת נשימה עמוקה ולתת לעצמך לאהוב את העולם בכל ליבך, ולתת לעצמך לזעום בכל מאודך על רוצחיו של אותו עולם, רוצחיו בשם העם, בשם הדת, המעמד, הכסף, הצדק, הקוסמטיקה, הרפואה, התזונה הנכונה ורמת החיים.

והאהבה והזעם משחררים. זו הרגשה נפלאה. הכל נהיה ברור. בלי שטויות והסחות-דעת. לעולם מגיע הכל, מעצם היותם חיים ולא בשום תוקף אחר. זו הרגשה טובה להביט על העולם כחלק ממנו, חלק הנושם יחד עם החיים עצמם"

מתוך "המאבק לזכויות החיות כחלק ממיכלול, או: הכל קשור ואתם יודעים את זה" של הבריגדה האנרכיסטית של הגליל העליון)

אלכסנדר חיפושאי

[1] הפרשנויות לשירים שאני משתמש בהם הן על אחריותי האישית. אין לי מושג אם סוזאן וגה או הביטלס התכוונו למה שאני מתכוון, וזה לא משנה לי.